1. מונחת לפניי בקשת רשות ערעור על החלטת בית-המשפט לענייני משפחה בירושלים (כבוד השופט שלמה אלבז), מיום 17.1.12, בתמ"ש 27657-10-11, אשר הורה על ביצוע בדיקת רקמות למבקש, למשיבה ולקטינה לצורך קביעה חד משמעית בנושא האבהות, ובהתאם לכך - מתן פסק דין הצהרתי המצהיר על אבהות המבקש.
העובדות הצריכות לעניין
2. המבקש והמשיבה הם בני העדה המוסלמית. הצדדים נישאו זל"ז בשנת 2007 בנישואין שרעיים על פי ההלכה האסלמית, וביום 7.7.08 נולדה לבני הזוג ילדה בשם ... (להלן: "
הקטינה"), שכיום היא בת ארבע וחצי. בפסק דין של בית הדין השרעי בירושלים מיום 11/7/10 הוכרו נישואין אלה כנישואין כשרים על פי הדין השרעי, וכמו כן הוצהר על "כשירות יחוס הקטינה" לשני בני הזוג כהוריה.
3. המשיבה הינה אזרחית ישראלית מוסלמית, והיא רשומה במרשם האוכלוסין כרווקה. המבקש הינו אזרח ארצות הברית ותושב הרשות, אשר רשום כנשוי על פי המרשם של הרשות הפלסטינית. הקטינה רשומה בספח תעודת הזהות של האם כאזרחית ישראלית מוסלמית, ואינה רשומה בתעודת הזהות של המבקש כבתו. בני הזוג התגרשו בשנת 2010, וכיום המבקש נשוי לאישה אחרת.
4. במהלך נישואיהם, נסע המבקש לארצות הברית. בעת נסיעתו, עזבה המשיבה את ביתם ועברה להתגורר בבית הוריה. לאחר חקירת משטרה התברר כי המשיבה מכה את הקטינה, או אז התערבו רשויות הסעד והקטינה הועברה לטיפול אצל רשויות הרווחה. לימים הוצא צו חירום, והקטינה הועברה למשפחת קלט למען הילד. לאחר שנודע למבקש שהקטינה הועברה לטיפול רשויות הרווחה, הוא הגיע לארץ, במטרה להחזיר את הילדה לחזקתו.
5. כאן המקום להעיר כי בין הצדדים התנהל הליך בבית המשפט לנוער (תנ"ז 1920-01-11), שבמהלכו נערכו בדיקות של מסוגלות הורית למבקש ולמשיבה, והומלץ על ידי רשויות הרווחה כי הקטינה תעבור למשמורת האב. כיום, המשך ההליכים הנוגעים לאפוטרופסות ומשמורת הועברו לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים.
6. כרקע לתביעת האבהות שהגיש המבקש יצוין, כי הלה פנה למשרד הפנים בירושלים בבקשה כי הקטינה תירשם כבתו במרשם האוכלוסין. משרד הפנים בירושלים השיב כי לצורך כך נדרש המבקש להמציא פסק דין מבית משפט לענייני משפחה המצהיר שהוא אביה של הקטינה. אשר על כן, ביום 23.10.11 הגיש המבקש תביעה לבית המשפט לענייני משפחה בירושלים לפסק דין הצהרתי להכרה באבהותו.
7. לאחר שקיבל בית משפט קמא את תגובת היועץ המשפטי לממשלה (המשיב 2), לפיה הוא אינו מתנגד שבית המשפט יורה על בדיקת רקמות, קבע בהחלטתו מיום 17.1.12, שתבוצע בדיקת רקמות למבקש, למשיבה ולקטינה לצורך הוכחת אבהותו של המבקש.
מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.
תמצית טענות הצדדים
8. לטענת המבקש, טעה בית משפט קמא עת קבע כי בדיקת האבהות נדרשה על ידו, שכן, ביקש בתביעתו להצהיר כי הוא אבי הקטינה
בהתאם לפסק דין שרעי הקובע זאת, ולנוכח העובדה כי המשיבה בעצמה מודה בכתבי טענותיה כי הקטינה נולדה ממנו. עוד הוא טוען, כי בית משפט קמא לא התייחס בהחלטתו לדין האישי שחל על הצדדים, בכל הנוגע להשלכות שיש לבדיקת אבהות ותוצאותיה. כמו כן, בית משפט קמא לא התחשב בהחלטתו בטובת הקטינה, מקום שרק טובתה יכולה לקבוע האם להורות על בדיקה מסוג זה; שהרי אילו יימצא שהמבקש אינו אביה, תהיה לכך השפעה שלילית על מהלך חייה, כולל על נישואיה. זאת ועוד. בית משפט קמא טעה בכך שלא שמע את עמדת הצדדים טרם מתן ההחלטה והחליט על ביצוע הבדיקה מבלי לבחון ראיות נוספות. אשר על כן, מבקש המבקש להורות על ביטול ההחלטה.
9. המשיבה טוענת מנגד, כי פסק דינו של בית הדין השרעי אכן כולל אישור של ההורות של שני בני הזוג, אולם אין כל נפקות להחלטת בית הדין השרעי בכל הנוגע לאבהותו של המבקש, משום שאין לבית הדין השרעי סמכות לדון בעניינים אלה. לטענתה, קיים ספק של ממש האם המבקש הינו אכן אביה הביולוגי של הקטינה, כיון שהמבקש התעלל בה נפשית ופיזית וטען בפניה כי הקטינה אינה בתו, ואף האשים אותה בהתרועעות עם גברים אחרים. אי לכך, ככל שהמבקש רוצה עתה להוכיח את אבהותו, עליו לבצע בדיקת רקמות כפי שנקבע בהחלטת בית משפט קמא.
לטענתה, המבקש בבקשתו מבקש למעשה לקבל מעמד של תושב ישראל על חשבון הקטינה, ומטרתו האמיתית בהתנגדות לעריכת הבדיקה טמונה בחששו שמא יימצא שהוא אינו האב, או אז לא יוכל לקבל מעמד בישראל.
בסופו של דבר, האם טוענת כי עובדתית, לא ידוע לה או למבקש האם הקטינה היא אכן בתו.
10. זאת ועוד. לטענתה, טובת הקטינה היא דווקא לדעת מיהו אביה, וככל שהבדיקה תיעשה מוקדם יותר, כך יוטב לה ולצדדים.
11. לטענת היועמ"ש, פסק הדין של בית הדין השרעי הכיר רטרואקטיבית בנישואי הצדדים, ותוך כך קבע את ייחוסה של הקטינה לבני הזוג כהוריה. ברם, קביעת אבהות נעשית בבית הדין השרעי בהתאם לדין הדתי, אשר אינו מייחס בהכרח משמעות מכרעת לקשר הביולוגי בין הילדים להורים. קביעתו של בית הדין מתבססת על מושג ההורות
המשפטית הנוצרת מכח הנישואין, ואינה מושתתת בהכרח על הקשר הביולוגי בין הורים לילד. קיים, אפוא, שוני מהותי בתפיסת האבהות בין בית הדין השרעי לבין בית המשפט לענייני משפחה.
12. קביעות האבהות בשתי הערכאות מיועדות גם לתכליות שונות. ה"אבהות האזרחית" הנקבעת בבית משפט לענייני משפחה מיועדת לצרכים אזרחיים, ופועלת כלפי כולי עלמא, ואילו ה"אבהות הדתית" הנקבעת בבית הדין השרעי מיועדת לצרכים דתיים, המתמקדים בענייני המעמד האישי. הלכה למעשה, אין בידי המבקש, כמו גם בידי המשיבה, מידע וודאי כי המבקש הוא אכן אבי הקטינה, ואין למבקש כל ראיה אובייקטיבית וחיצונית התומכת בטענתו כי הוא אבי הקטינה. בנסיבות אלו, כאשר מדובר במבקש שהינו תושב האזור ונעדר מעמד בישראל, הטוען לאבהות מכוח מי שהינה אזרחית ישראלית, קיים חשש שהמבקש ינסה לנצל מעמדו כאביה לצרכים שלו מול הרשויות.
13. לכך מבקש היועמ"ש להוסיף, כי בתביעה לקביעת אבהות, לא ניתן להסתפק בהצהרות בלבד, אלא יש להציג ראיות כבדות משקל להוכחת האבהות, שהרי ההחלטה בדבר קביעת אבהות הינה הכרעה גורלית בחייו של האדם והסובבים אותו. לטענת היועמ"ש, החלטת בית משפט קמא מתיישבת עם טובת הקטינה, כדי שתידע בוודאות ובבירור מיהו אביה הביולוגי. המבקש לא הציג כל סיבה אובייקטיבית המונעת ממנו לערוך בדיקת רקמות, וכל טענותיו נגד ביצוע הבדיקה נטענו ללא כל ביסוס.
14. בדיון שהתקיים לפניי העלה המבקש טענה נוספת, לפיה, בית משפט קמא נדרש היה למנות לקטינה אפוטרופוס לדין לפי חוק מידע גנטי, התשס"א - 2000, כתנאי מקדמי לקבלת כל החלטה בדבר ביצוע בדיקה גנטית לשם קביעת אבהות. המשיבים טענו מנגד כי במקרה הנדון יש לקטינה הורה, הרי היא המשיבה, שהיא האפוטרופא הטבעית של הקטינה, ובכך באה דרישת החוק על סיפוקה.